היווצרות החשמל עד לביתנו

על מוליכים ועל מבודדים:

הפיזיקאי האנגלי סטיוואן גריי (1666-1736) מצא, יש חומרים המוליכים חשמל ויש שאינם עושים זאת. למשל: הוא גילה שאפשר להעביר חשמל, הנוצר על ידי שפשוף צינור זכוכית, למרחק של יותר מ-100 מטר לאורך חוט משי. חומרים כמו כל המתכות, שהחשמל עובר בהם בקלות, נקראים "מוליכים"; ואילו חומרים שהם מוליכים גרועים כמו זכוכית, פלסטיק, עץ, גומי, נקראים "מבודדים". גם גוף הוא מוליך, ולכן יש להיזהר ונרחיב על כך בדף הבטיחות.

כיצד יש לנו אור בבית?

לפני המצאת החשמל היו משתמשים באמצעים שונים כדי להאיר את הסביבה. בין החומרים ששימשו לכך היו נפט, שמן, זפת ועוד.

בשנת 1878 המציא תומאס אלווה אדיסון את הנורה החשמלית, המספקת לנו מאז ועד היום את התאורה בבית. נורה זו הייתה מורכבת מחוט מתלהט דק מפחמן (יסוד כימי הנמצא בין היצר בפחם וביהלום). כאשר עבר בחוט זרם חשמלי, הוא התחמם והתלהט, ואז החל להפיץ אור. כדי למנוע מהחוט להישרף הקיף אדיסון את החוט במעטפת זכוכית ריקה אוויר (ללא החמצן שבאוויר י=אין אפשרות בעירה). כך נוצרה נורת הליבון בצורת אגס- "אגס הזכוכית". בהמשך הוחלף הפחמן של נורת אדיסון במתכת, היציבה יותר ממנו בטמפרטורות גבוהות.

לא כל הנורות פועלות באותה שיטה. נורות הניאון למשל, מכילות גז, המאיר כאשר עובר בו זרם חשמלי. בנורות הפלואורסצנטיות יש חומר מיוחד, הזוהר בהשפעת הקרינה. זמן הפעולה שלהן גבוה- כ-15,000 שעות לעומת אורך חיי נורת הליבון: רק 1,000 שעות הדלקה.